מיתר

מתוך חמדת- מאת טוני מוריסון.

"כשמיסטר גארנר ניאות לסידור עם האל, והאל התנהג כאילו שחרורה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם בשבילו, הסכימה שיישאו אותה אל מעבר לנהר. מתוך שני הדברים הקשים- לעמוד על רגליה עד שתקרוס, או לעזוב את ילדה

האחרון, והיחיד שנותר בחיים,ככל הנראה-בחרה בדבר הקשה שיסב לו אושר,ולעולם לא הציגה לו את השאלה שהציגה לעצמה:בשביל מה? בשביל מה שפחה כושית בת שישים ומשהו,שמדדה כמו כלב על שלוש רגליים, צריכה חופש
וכשרגליה דרכו על קרקע חופשית, סירבה להאמין שהאל ידע מה שהיא לא ידעה: שהאל, שלא נשם לקרבו נשימה אחת של אוויר חופשי, ידע שאין דבר שישווה לכך בעולם כולו. וזה הבהיל אותה
משהו קורה. מה קורה? שאלה את עצמה. היא לא ידעה מה מראיהָ, ולא הייתה סקרנית לדעת. אבל לפתע ראתה את ידיה, וחשבה בבהירות פשוטה ומדהימה כאחד, "הידיים האלה שייכות לי. זה הידיים שלי. " ותיכף הרגישה טפיחה בחזה וגילתה עוד משהו חדש: את הלמות לבה. האם הוא היה שם כל הזמן? הדבר ההולם הזה? ההרגשה הייתה אווילית, והיא פרצה בצחוק רם. מיסטר גארנר הציץ בה מעבר לכתפו בעיניו החומות הגדולות וחייך לעצמו. "מה מצחיק ג'ני? היא לא יכלה להפסיק לצחוק, " הלב שלי דופק," אמרה