מיתר

ביום שני ערכנו מסע התבגרות לילדים העולים ליסודי. היה זה מסלול עמוס משימות התבגרות לאורך חוף הים בין נחשולים לבין הבונים. את המסע ארגנו הגדולים – מרים, עדן, עמית, רועי ותואם, בעזרתן של נטע, אורלי ואילנית, ועל כך מגיע להם כל הכבוד גדול. היה מדהים לראות את החוויות הקטנות, מתחברות והופכות לחוויה משמעותית ועמוקה בשביל כל 13 הצעירים שבכל ליבם רוצים כבר להיות גדולים. הילדים התרגשו והיו אמיצים, עברו את כל המשימות שהעמידו בפניהם וסיימו את המסע בהצלחה ובגאווה
לאחר הליכה ארוכה לאורך החוף חיכו לנו ההורים עם אוכל ומשקה, עם שמחה והתלהבות סיימנו את הערב בטקס מרגש סביב המדורה, וצוות המסע הכריז על כל מי שצלח את מסע ההתבגרות ועובר בשנה הבאה ליסודי מכוון שכולם היו אמיצים כולם עברו בהצלחה
תודה גדולה לילדים שארגנו וגילו מסירות וחום לילדים הצעירים

ויחי מספר הסיפורים ... המבין יבין

מיכאל

ומה שהיה באמת לפי ספורם של איו, אמיתי ושחר
דבר ראשון הגענו לחוף נחשולים והלכנו עד לבונים. הלכנו שישה קילומטר. ומצאנו פתקים וממתקים, והיה רק פתק אחד עיגול. והיו לנו מערות בדרך. היתה מערה אחת שהיתה מלאה בצבתות של סרטנים גדולים ובכל מיני צדפים אחרים. עברנו נהר שלם של לבה והיו הרבה מאוד מדוזות לאורך החוף
נפגשנו עם עמית, תואם, רועי, עדן ומרים והם התחילו את ההרפתקה –
היינו צריכים להציל את ממלכת דליין שהיתה הממלכה העשירה, החזקה והיפה בעולם
והיא היתה כל כך יפה ומשגשגת כי חי בה מספר הסיפורים שכל הסיפורים שהוא סיפר היו יפים וטובים. מספר הסיפורים הלך והפיץ את הטוב שלו בכל העולם ולא חזר. ובינתיים המכשף הרשע בולגר השתלט על הממלכה היפה דליין וכל מה שהוא רצה זה רק כסף וכח
הלכנו בדרך ומצאנו מקום שבו היה חבר של מספר הסיפורים. שם היינו מוגנים מפני בולגר. הכנו שם חניתות וחרבות שאיתם נלחמנו בסוף בבולגר. משם המשכנו בדרך והגענו אל נהר הלבה. שם השתמשנו ב – 16 לבנים חסינות ללבה ובהם נעזרנו כדי לעבור לצד השני של הלבה. אח"כ הגענו למקום שהיינו צריכים ללכת בצורת מריצות כדי להיזהר מהפנתר השחור של בולגר. משם המשכנו ברגל עד למערה הכחולה ונכנסנו לתוכה. פגשנו שם את מספר הסיפורים. הוא אמר לנו שסוף הסיפור על ממלכת דליין נמצא אצל אחת העוזרות שלנו – אילנית. פענחנו את כתב הסתרים והיינו צריכים להתחבא מפני בולגר. בולגר גילה אותנו מוקדם מדי. ונלחמנו נגדו,וניצחנו, והשגנו את האוצר הקסום של דליין. משם רצנו למטה
כשהגענו למטה פגשנו את ההורים והמשפחות. והיתה שם מדורה גדולה ואכלנו עוגה ועשינו שם טקס למי שעולה ליסודי. ואז כולם התקבלו ליסודי. חזרנו הביתה ללכת לישון
סוף

טיול האבנים הגדולות. (סכום טיול יסודי יוני 2006)
את המסלול להר מירון בחרתי בגלל נוף פסגות מרהיב שנישא מכל פינה של המסלול. בעיני רוחי ראיתי את הילדים צועדים בראש מורם, נושמים את האוויר הנקי של ההרים ומתענגים על הרוח הלוטפת את פניהם. ראיתי איך אנחנו מתרגשים ביחד מכל זה,מתפעלים מן הנוףוהנה הילדים שלנו, במקום להתענג על הנוף, בחרו ללכת את הדרך טומנים מבטים באדמה וליבם בגילוי אבנים שנאספו כאוצרות יקרים, אבטיחי אליהו, נראים כמו מוח של אדם, עגולים שלמים ושבריהם מגלים אוצרות של גבישי קוורץ זוהרים בשמשכך על רקע נוף פסגות הלכנו עם אוספי האוצר וכל אבן נדמה להם יפה מרעותה ומתקשים להיפרד. ואבני הצור התגלו בצבעיהם המגוונים והמגע החלק הנעים שלהם והתרמילים נתמלאו באבנים והמשא הפך כבד מצעד אחד לאחר, אך היה זה אוצר אמיתי ולא ניתן להפקיר אוצרות לידיו של זר מזדמן
כך הפך הטיול שלנו לטיול אבנים ומחקר של צורות וצבעים וטקסטורה וחומר... וסחף עוד ועוד אספנים צעירים ומגלי אוצרות
אם הייתי מתכננת טיול להר מירון בנושא של סוגי אבנים והגדרתםסביר להניח שמעט מהילדים היו מתעניינים בנושא הנלמד, חלק אחר מן הילדים היו מעמידים פני מקשיבים וליבם ומחשבותיהם הרחק מהעניין וחלק מן הילדים, האמיצים ביניהם, היו מתרחקים מן המקום ומסתכנים בלהיות ילדים מאכזבים לא ממושמעים לא מתעניינים ומפרי סמכות

ספור זן מספר
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי". מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל. כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המכל מלא?" כולם השיבו "אכן המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המכל מלא עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב כנראה שלא.נכון השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: לא נכון השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ואמר: האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך." דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים...."מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם." בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם
ילדי הזן שלנו- טוב שהתחלתם באבנים הגדולות

בשבועות התארחנו כולנו אצל משפחת בלומנברג

סיירנו במשק החי וגן הירק קלענו זרי פרחים

התקשטנו ואכלנו ממטעמי הגבינה שהכנו יום קודם במיתר

כמה יפים היינו

אתמול פגשתי את אריק בחטיבה הצעירה ישבנו מתחת עץ התות שבחצר
ישבנו חולמים- אני מחבקת ואריק מחובק –שותקים

רציתי להציע לאריק יותר מחיבוק היום

בוא נעשה ריבת תותים הצעתי לו , עוד נשארו תותים על העץ."אבל הם גבוה", אריק אמר "אז נביא כסא
, אריק הסכים
הלכנו להביא מיכל לאיסוף התותים והתחלנו לקטוף. תחילה עלינו על כסאות בשביל להגיע אל התותים הגבוהים
אני קוטפת ואריק אוסף
אבל איך עושים ריבה? אריק שאל ,"האמת אני לא בדיוק יודעת", עניתי ובאפי עלה ריח הריבה החרוכה שניסיתי להכין לפני כחודש בביתי
אז מה נעשה"? התקשרנו אל תמי, מומחית בהכנת ריבות. תמי אמרה שכוס תותים על חצי כוס סוכר. אריק מיהר להביא שלוש כוסות מן המטבח והחל למדוד, "יש לנו כבר כוס יאירה", אריק היה שמח כל כך. השמחה שלו דבקה בשאר ילדים ששיחקו בחצר וכולם רצו לעזור
שי וללי ויפתח ודניאל ונמרוד התגייסו לאסוף תותים. והתותים קטנים והעץ גבוה ולאט הם ממלאים את כוסות המדידה של אריק וכבר אילנית הביאה סולם וסולם אחד אינו מספיק בשביל הרבה ילדים שרוצים לעבוד. מה עושים? הנה דרכם של ילדים: עמדה ללי על הסולם וקטפה , נתנה כל תות יקר לי, אני העברתי לשי ושי העביר לנמרוד ונמרוד הניח את התות בעדינות בכוס המדידה של אריק. כך עבר כל תות מיד ליד עד שנאספו שלוש כוסות מדידה מדויקות ומה שנשאר זה להכין ריבה ויצאה ריבה והזמנו ילדים לאכול אתנו וזללנו ביחד מפטפטים על ההצלחה הטעימה שיצאה לנו

ברגעים הקטנים האלה, ברגעי ההתרגשות בהם אנחנו אנשי הצוות יכולים להבין את יופיו של מקום, אני שואלת כיצד נוכל לספר לכם ההורים, כיצד נוכל לתאר לכם במילים את היותנו כאן